Head

בתמונות הראשונות הד קובע את הסצנה ומציג את דמותו (מעין רובוט חצי ילד, עם זנב דינוזאור) בצורה קלאסית למדי, באווירה שמזכירה במעורפל את עולם המנגה הראשונה. אבל אנחנו מבינים מהר שמשהו לא בסדר בפעולה. זה, שבמרכזו הרובוט, צובר ללא הסבר את מחזה תהליכי הטרנספורמציה (בליעה, פינוי, נשיפה, זיקוק וכו'), שחוזרים או מגיבים זה לזה בהדים, ומדגישים את רעיון המעגליות, עד שהתמונות האחרונות מתלפפות על אלו שבהתחלה. מדובר אפוא בסוג של כוריאוגרפיה, שחוזרת על עצמה עד כדי כמעט היפנוטית, שסמלה יכול להיות הסימן המסורתי של הספרים האמריקאים (מיוצאים ליפן, שם אנו נתקלים בו הרבה), כפי שהוא מוצג בסרט: הגליל הספירלי. אם הכוריאוגרפיה הזו לא מורגשת מיד, זה בגלל שהראש מלא בפרטים קטנים שמושכים תשומת לב ומעידים על ההנאה של המחברים ליצור יקום מצויר היברידי, חדור בכושר ההמצאה של ראשית הקומיקס. כמעט יכולנו לומר שהד הוא ההכלאה בין טיולי הקומיקס המופשטים של ג'ורג' הרימן והמנגות של אוסמו טזוקה - קראזי קאט פוגשת את אסטרו הרובוט הקטן. לרפרנסים הללו ב-Head נוסף השילוב בין ציור יד (שנטען בקרדיטים) לבין אנימציה דיגיטלית. עצמים רכים וצורות חדות, אורגניות ומכניות, בצבע או בשחור לבן, מחלקים, מצטלבים ויוצרים יקום דמיוני ושובב. ראש הוא אמנם משחק גרפי, אבל לא משחק סגור: אחד מאלה שמתקשרים לאפשרות להמצאה מחודשת של ציור.